Social Ensemble|האנסמבל החברתי
קבוצות יחסים בין-אישיים
חרדה חברתית
הטקסטים מנוסחים בלשון אחת (לפעמים זכר ולפעמים נקבה) מטעמי נוחות, ופונים לשני המגדרים כמובן
מהי חרדה חברתית וההשפעות שלה על איכות החיים
חרדה חברתית שייכת לקטגוריה של הפרעות חרדה. ומתבטאת בחשש או דאגה מסוגים שונים של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. החשש יכול להתבטא במחשבות טורדניות סביב "מה האדם שמולי חושב עלי", "איזה רושם אני מותיר על הסביבה?" ותחושה של האדם שהוא נשפט ונתפש באופן שלילי על ידי אחרים. חשש נוסף הוא מפני פעולות בלתי הולמות או שתסמינים גופניים של החרדה, כגון הזעה או דפיקות לב, יהיו ניכרים לאלה הסובבים אותו, ובכך יובילו למבוכה נוספת. החששות משפיעים על ההתנהלות היומיומית, ויכולים לבוא לידי ביטוי בהימנעות מקשר, צמצום קשרים חברתיים, תחושת בדידות, הימנעות מקונפליקט או ביטוי עצמי כנה. בטווח הארוך התנהלות כזו מביאה למחסור בקשרים חברתיים ולהנצחת החרדה החברתית.
אדם עם חרדה חברתית (SAD) עשוי להתאפיין בביישנות לעתים תכופות, עשוי לחוש קושי לדבר עם אנשי סמכות, ולחוות קושי במצבים חברתיים יומיומיים, כגון רכישת קפה או הליכה לבנק. לעתים תכופות הערכתו לגבי הכישורים החברתיים שלו תהיה נמוכה, והוא עשוי לחוש בדידות ורצון בקשר חברתי על רקע הנטייה להימנעות מקשר.
השכיחות של חרדה חברתית במחקרים שונים נעה בין 7% ל- 13% עם שכיחות גבוהה יותר בקרב נשים, אם כי אחוז הפונים לטיפול מקרב גברים גבוה יותר מנשים. גיל הופעת החרדה הוא לרוב בין 13-15, סביב ההתבגרות המינית והמעבר לחטיבת הביניים. הסובלים מחרדה חברתית עשויים לעתים לעשות שימוש באלכוהול כדי להרגיע את הסבל מהתסמינים ולאפשר תקשורת בין-אישית יותר נינוחה.
למידע נוסף על חרדה חברתית, ניתן לעיין באתר זה המציע מידע מעודכן על חרדה חברתית והטיפול בה בישראל.
מקורות החרדה החברתית
מקורות החרדה החברתית:
ישנן הנחות שונות לגבי שורשי התופעה של חרדה חברתית:
לפי Rapee and Heimberg 1997, אנשים עם ח"ח גדלים עם הורים מגוננים או חודרניים יתר על המידה שמעבירים מסר לפיו הילד לא מסוגל להתמודד עם האתגרים החברתיים שנלווים לחיים. מסר נוסף שעובר הוא ייחוס חשיבות ומודלינג של חרדה להערכה של אנשים אחרים. לטענת החוקרים, הורות כזו מובילה לשתי הנחות יסוד:
1. שאנשים מעריכים אחרים באופן ביקורתי ושלילי. 2. שחשוב מאוד שיעריכו אותך באופן חיובי.
מאפיינים נוספים שעשויים לתרום לחרדה חברתית לפי המחקר בתחום הינם נטיות מולדות, הערכה עצמית נמוכה, חוויות סביבתיות: קשות, בין אם במשפחה, בסביבה החינוכית ובקרב קבוצת השווים. לעתים אירוע מכונן קשה, כמו חרם בילדות או משברים חברתיים.
גורמים משמרים לחרדה חברתית
לעתים תכופות אדם עם ח"ח (חרדה חברתית) נקלע להנחה בסיסית שמנהלת את האופן בו הוא מתנהל עם אנשים, הנחה זו מדגישה את מוקד ההתנהלות החברתית בקבלת "אישור" מהסביבה. מוקד ההתנהלות החברתית של האדם לפיכך, הופך להיות הסביבה האנושית והניסיון לקבל תיקוף ואישור ממנה, במקום לעסוק באופן מאוזן גם בצרכים והרצונות האישיים שלו בסיטואציות בין-אישיות בנוסף לכבוד והרגישות למה שעובר על האנשים שסביבו.
הנחת יסוד זו הופכת את ההתייחסות לאחרים כ"קהל" ומעמיסה משימה קשה מאד על האדם המתמודד עם ח"ח: הניסיון לנבא את הסטנדרטים שיהיו ל"קהל" כלפיו בסיטואציה הספציפית. אדם שנושא משימה כזו מקיים בדיקה מתמדת של ההתאמה בין הייצוג החברתי של עצמו (הפירוש שהוא עושה לעצמו) לבין הסטנדרטים של ה"קהל" (כפי שהוא ניבא אותם). בדיקת ההתאמה צפוייה להניב חוויית כישלון בגלל הנחת היסוד הקובעת שאחרים רואים אותו באופן שלילי. ולא פחות חשוב מכך, הופכת את החוויה החברתית לעמוסה, לא ספונטנית, מתסכלת, משימתית ולא כיפית!
אלמנט נוסף המקשה על ההתנהלות החברתית הן היא ההטייה התפישתית של סיטואציות בין-אישיות. אנשים המתמודדים עם חרדה חברתית מתאפיינים לעתים תכופות בעוררות יתר לאותות שליליים חברתיים, הכוונה היא לחיפוש אחר מסרים שעשויים להעיד על משהו שמתנהל לא נכון חברתית. זה יכול להתבטא בבדיקה מתמדת של הבעות פנים שעשויות להעיד על שיעמום או חוסר שביעות רצון של הזולת, בפירוש מתמיד של מחוות שאין להן בהכרח משמעות שלילית (למשל, מבטים בשעון של הזולת) וכיו"ב. העוררות המחפשת סימנים שליליים מהסביבה בדרך כלל "מצליחה" למצוא אותם, ומובילה להבלטה שלהם בתודעה של האדם הסובל מח"ח. עוררות כזו מפחיתה פנאי לעיסוק בדברים הכיפיים והחיוביים של הקשר הבין-אישי, גוזלת משאבים קוגניטיביים לביצוע משימות תקשורת בין אישיות, משאבי הקשב מתדלדלים והתפקוד החברתי מופחת ומחזק את ניבויי הכישלון החברתי. מה שמכונה אפקט פיגמליון או "נבואה שמגשימה את עצמה".
הימנעות היא אלמנט התנהגותי-קוגניטיבי חשוב בשימור קשיים רגשיים וחברתיים: יש לה תפקוד פרדוקסלי, בעוד שמטרתה להפחית הערכה שלילית על ידי זרים על ידי הימנעות מחוויות כאלה, היא למעשה מנציחה מצב בו אין חוויות חיוביות עם הזולת, ולא פחות מכך, הופכת כל ניסיון לפרוץ מתוך מעגל ההימנעות למאד מכאיב ומרתיע. קיימים שני סוגי הימנעות, הימנעות מעודנת (הימנעות מקשר עין, עמידה בצדי המעגל החברתי) והימנעות גלויה (אי הגעה לסיטואציות חברתיות). שני סוגי ההימנעות מובילים להחמרת הפחד משיפוט חברתי שלילי שמקבע בתורו את ההימנעות מסיטואציות חברתיות.
טיפול בחרדה חברתית
הטיפול העיקרי להתמודדות עם חרדה חברתית הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המכוון לסימפטומים ולקוגניציות. המטופל והמטפל ממקדים את המאמץ ב-4 מרכיבים עיקריים: פסיכו-חינוך, חשיפה, שיעורי בית והבנייה קוגניטיבית של החרדה ונגזרותיה:
1) פסיכו-חינוך כרוך בהנגשת מידע פסיכולוגי ומחקרי על הקשר בין מחשבות, רגשות ותגובות פיזיולוגיות והשפעתם על ההתנהגות.
2) הבנייה קוגניטיבית כוללת תיקון של קוגניציות שליליות או לא מדויקות. טכניקה זו מבוססת על ההנחה כי מטופלים חרדים חברתיים מחזיקים באמונות שגויות לגבי מצבים חברתיים, יש להם תחזיות לקויות על התוצאות הצפויות של מצבים אלה ושעל רקע אלה נוצרת נטייה לעיבוד מוטה של סיטואציות חברתיות ותפישתן כמסוכנות יותר מכפי שהן באמת.
3) חשיפה מורכבת מפעילויות ותרגילים וכן ממשחקי תפקידים (סימולציות) שנועדו להביא את המטופלים באופן מדורג ובטוח להיחשף למצבים מעוררי החרדה, תוך תרגול טכניקות התרגעות והתמקדות. לאורך הזמן, ההנחה היא שהמטופלים יחוו ירידה בחרדה שכן ההתעוררות הפיזיולוגית הקשורה בחרדה אינה בלתי נדלית, ובסופו של דבר תתפוגג עם הזמן.
4) שיעורי הבית נועדו לעזור למטופלים לזהות מחשבות מוטות כאשר הם מתרחשות באופן טבעי בחיי היום יום. מטפל קוגניטיבי-התנהגותי יכול להקצות תרגילי חשיפה למטופל, לתת לו משימה לכתוב יומן חרדות, לדרג עוצמות שונות של חרדה חברתית ולהציע לו התנסויות שונות שיבצע בכוחות עצמו.
טיפולים נוספים לחרדה חברתית כוללים הפנייה לנטילת SSRI וכן SNRI לאחר התייעצות עם רופא. טיפול פרטני ממוקד וטיפול פסיכודינמי העוסק בחוויות מוקדמות שעוררו את החרדה. מניסיוננו טיפול קבוצתי בקבוצות יחסים בין-אישיים בשילוב עם טיפול פרטני מהווים שילוב מצויין המאפשר קרקע בטוחה לחשיפה, הכנת שיעורי בית, התייעצות ותמיכה הדדית, למידה ומישוב על ידי חברים, שינוי עמדות, תרגול טכניקות, היכרות עם הטיות תפישה וחשיבה ועוד. ניתן לקרוא עוד על העבודה הקבוצתית כאן.
גורמי שינוי אפשריים לחרדה חברתית
שחזור מתקן של חוויות עבר טראומטיות- השתתפות בקבוצה משחזרת בתוך הראש ולפעמים אף במציאות חוויות עבר עם סביבה חברתית. ההבדל הוא שבמקרה הקבוצתי, השחזור מתרחש בצורה מוגנת, בטוחה ועם הנחייה לתוצאות חיוביות וקונסטרוקטיביות.
היכרות עם שורשי החרדה החברתית האישיים ויצירת נרטיב אישי אופטימי וחיובי.- היכרות עם הסיפור האישי של משתתפים רבים מאפשר ניסוח נרטיב פחות מאשים כלפי עצמי, בשילוב עם הערכה הדדית, תמיכה הדדית והבנה שאני לא לבד.
דפוסים קוגניטיביים- היכרות עם דפוסים קוגניטיביים אופייניים לאנשים המתמודדים עם חרדה חברתית והתמודדות מעשית-התנהגותית עימם, גם דרך תהליכים שעוברים חברתים אחרים בקבוצה.
הפחתה הדרגתית על ידי חשיפה לעוררות יתר לאותות חברתיים שליליים- העלאה למודעות של הנטייה התפישתית הזו, לאורך הזמן השתתפות בקבוצה הופכת למשהו פחות ופחות מעורר חרדה ומאפשרת תרגול ספונטני של מיקוד קשב יותר פרופורציונלי. העברת הקשב מהסביבה אל עצמי והכיף שלי בסיטואציה חברתית.
הפחתת חשיבות להערכה חברתית- העלאה למודעות של הנטייה הזו, העלאת פרשנויות שונות והסברים חלופיים, יצירת פרופורציה, התוודעות לפערים בעזרת שאר חברי הקבוצה. למשל, קבלת משוב מחבר קבוצה שהביט בשעון בזמן שדיברתי, שהדבר לא עסק בי אלא במשהו אישי שלו.
התגברות על הימנעות- הגעה לקבוצה אחת לשבוע הינה הישג משמעותי ראשון. השתתפות פעילה בשיחות ככל שעובר הזמן, הצברת יעדים נוספים כמו שיתוף בקשיים, שיתוף במחשבות או בדיחות שעוברות בראש ותפיסת עמדה חברתית שטרם העזתי לתפוש עד כה. זאת תוך תמיכה הדדית על ידי חברי הקבוצה.
חיזוק ערך וביסוס דימוי עצמי- ההשתתפות בקבוצה לאורך זמן עוזרת להגדיר זהות חברתית אותנטית ונינוחה, כזו שמתאימה לעצמי. עם הזמן החווייה החברתית בתוך הקבוצה הופכת למשהו מופנם, תחושה של יציבות המבוססת על חיזוק ותמיכה הדדיים, איתגור אמונות בסיס והטיות קוג'.
הקבוצ מהווה מרחב משותף שוויוני לעבודה דרך חקירה של רגשות והתנהגויות תוך התמחות בהבנה של סיטואציות חברתיות ספונטניות ולא מובנות. העבודה בתוך המרחב הקבוצתי משחזרת את חוויות העבר החברתיות, אך בצורה נעימה, מוגנת ומדורגת בעזרת המנחים, מסגרת הזמן ואווירה קבוצתית קונסטרוקטיבית. התהליך מצליח להביא את המשתתפים לשיחה חופשית בתחילה בקבוצה ובחלוף הזמן והניסיון גם מחוץ לה, בעבודה, באוניברסיטה, במרחב החברי והמשפחתי. השיח על החרדה החברתית מהווה גם מכנה המשותף שכולנו זקוקים לו כדי להיפתח ולחוש שייכים לקבוצה, האמונה שאנחנו בקרב אנשים שדומים לנו וחווים קושי דומה, משותף אך ייחודי לכל אחד, מאפשרת למרחב הקבוצתי להתקיים. בראש ובראשונה המטרה היא לייצר חוויה קבוצתית מיטיבה שעשויה להשפיע על ההתנהגות בעולם. המסגרת של הזמן והמרחב נועדה לבסס קבוצה שהיא מקום קבוע ויציב.
